מצוות אלוהים והדבר הנכון לעשות (חלק ראשון)

 (לינק לחלק השני)

האם היהדות יכולה לספק לנו הסבר למה שטוב וחובה לעשותו?

האם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב מספק הסבר רציונלי ומשכנע למהו טוב ומהו רע?

לייבוביץ, אדם דתי, אורתודוקסי ומאמין, טען:  "מוסר היא קטגוריה אתאיסטית" ו"כדי להיות מוסרי חייב אדם -...להיות א ת י א י ס ט. המקבל על עצמו עול מלכות-שמים בצורת עול תורה ומצוות - ...אינו רשאי לדגול במוסר"

ואבכן, למה? אני אנסה כאן להתחקות אחר הטיעונים המובילים למסקנה זו ומדגימות את הניתוק בין דת (ובפרט היהדות) ובין מוסר ואף הסתירות ביניהם.

ישנם סוגים של פונדומליזם דתי; "פונדומליזם אפיסטמולוגי" המוכר יותר, שבו מפרשים את הכתוב בתנ"ך כפשוטו ו"פונדומליזם מוסרי" שבו נדון כאן, שבה מוצגת עמדה הגורסת שאם אלוהים מצווה X, אז X הוא הדבר המוסרי שחובה לעשות, ולהפך אם אלוהים אוסר X, זה הדבר הרע שחובה להימנע מעשייתו. על דרך השלילה אפשר ללמוד שאם את או אתה מגדירים עצמכם כחילונים, הקשר שלכם למוסריות הוא מקרי בלבד. שני הסוגים הללו של פונדומליזם דתי הולכים בדרך כלל יד ביד, במדינות כמו איראן וערב הסעודית לדוגמה אשר תופשים את כתבי הקודש שלהם באופנים שהוצגו לעיל.

-קשיים בהצגת עמדה זו כמתקבלת על הדעת:

אפלטון בדיאלוג "אותיפרון" מעלה דילמה, שבגלגולה המודרני מנוסח כך: "האם משהו טוב בגלל שאלוהים מצווה אותו? אם שהאם אלוהים מצווה את הטוב?"

*אם נבחן את האפשרות הראשונה, שמעשה הינו הדבר המוסרי לעשות מכיוון שהאל מצווה אותו – אנו נופלים לאירציונליות, הפכפכות וגחמנות. היום אלוהים יכול להעדיף גמילות חסדים אך מחר רצח עם, אונס וגנבה, כל דבר יכול להפוך לטוב או רע, המושגים מאבדים כל משמעות מלבד שהם מצוות האל (לפיכך לקרוא לאלוהים טוב יהיה חסר משמעות מוסרית) – במילים אחרות להגיד שציווי אלוהים הוא הטוב - זוהי טאוטולוגיה (כפל לשון מיותר); "אלוהים מצווה מה שהוא מצווה". כל דבר אפשרי על פי ההעדפה הסובייקטיבית של האל, ולא מן ההכרח של ההיגיון האובייקטיבי שבו.

ע"פ עמדה זו המוסר הוא שרירותי, במילים אחרות הוא פשוט נבדה בלי כל סיבה כלשהי נראית לעין והוא אינו מהווה הסבר משכנע למהו מוסרי (טוב ורע) ולמה הוא כזה.

*האפשרות השנייה, שאלוהים מצווה את הטוב - מעמידה את אלוהים כמתווך. במקרה שכזה יש סטנדרטים מוסריים בלתי תלויים במצוות האל, למוסר יש קיום בלעדיו והקשר בין אלוהים למוסר הופך למקרי בלבד. כמו כן הגישה החרדית שבה תפיסה לפייה הדת וההלכה יכולה לענות על הכל מקועקעת. עוד בעיה צצה כשאומרים שאלוהים הוא טוב באופן מושלם – הוא מוגבל ואינו "הכל יכול" מכיוון שהוא כפוף לסטנדרטים מוסריים חיצוניים.

לסיכום, הדת נכשלת לספק תיאור עקבי למהו מוסרי והצגת דרך שכנוע למעשה מהו מוסרי. אדם דתי המקיים את מצוות אלוהים, עושה את הדבר הדתי או החסיד ("צַדִּיק ה' בְּכָל-דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל-מַעֲשָׂיו" -תהילים קמה יז) לעשותו, אך לא את המוסרי. הקשר בין מצוות אלוהים למוסרי הוא לכל היותר מקרי.

לעתים ישנם סתירות בין החובה המוסרית לבין הדתית, במקרים כאלה תאולוגים כלייבוביץ, הגרי"ד והרמב"ן מחייבים את עליונותה של החובה הדתית.

ברומן "האחים קרמזוב" כותב דוסטויבסקי "אם אלוהים אינו קיים הכל מותר", ככל הנראה לעין ההפך הוא הנכון. מוסר אשר משרת אינטרסים אנושיים למען טובה אנושית - עומד בניגוד גמור לעתים לציוויים הדתיים.

סקילה כעונש על עבודה ביום שבת, רצח עם כמתואר בתנ"ך ("...לא תַחְמל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעלֵל וְעַד יונֵק מִשּׁור וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמור" - שמואל א טו:ג), נשים כנחותות ומדוכאות (רש"י: דעתן קלה עליהן ונוחות להתפתות), להשיא את הנאנסת לאנס ("וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ--חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ--לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו." דברים כב, כח), או כל גחמה רבנית אחרת שתקבע כראות עיניה לפי הוראת השעה (שריפת מכשפות המונית בתקופה מסויימת ע"י הרבנים).

ביקורת אפשרית על ניתוח הדילמה ומסקנותיה, ובנוסף הרחבה של פוסט זה אעלה בפוסט הבא. אתם מוזמנים להגיב ולבקר אותי!
(חלקכם כדי להגיב יש צורך ללחוץ על "X תגובות" לצד "פורסם על ידי -גלעד ב- XX:XX ")